שמות משותפים, מושאלים ומסופקים - מורה נבוכים פרק הפתיחה

בפרק הפתיחה של הספר מורה נבוכים מסביר הרמב"ם את מטרתו הראשונה של הספר: מטרתו הראשונה של ספר⁷ זה להסביר משמעויותיהם של שמות המופיעים בספרי הנבואה. חלק מן השמות האלה שמות משותפים⁸, והסכלים פירשום באחת⁹ מן המשמעויות שעליהן נאמר שֵם משותף זה. חלק מהם שמות מושאלים, וגם אותם הם פירשו במשמעות הראשונה אשר ממנה נשאלו. חלק מהם מסופקים¹⁰, ולפעמים ניתן לחשוב עליהם שהם נאמרים בהסכמה ולפעמים ניתן לחשוב שהם משותפים¹¹.

שמות משותפים - שמות משותפים או "משתתפים" (כתרגום אבן תיבון) הם שמות המציינים שתי משמעויות (או יותר) השונות לגמרי זו מזו (homonym), כגון "יד" בהוראת איבר בגוף האדם ובהוראת מצבת זיכרון. שם מושאל הוא שם המציין בקביעות עניין אחד אך הועבר לפעמים לציין עניין אחר הדומה לעניין הראשון מבחינה כלשהי, כגון שקוראים אדם ערמומי בשם "שועל". קליין-ברסלבי, בריאה, עמ' 36 כותבת: "השמות המשתתפים שיתוף גמור מסמנים מסומנים שאין ביניהם כל דמיון שהוא". "שם הנאמר בהסכמה" או "שם מוסכם" הוא שם בו קוראים עניינים שונים בגלל איזו בחינה הקיימת במהותו של כל אחד מהם, כגון שקוראים "רהיט" לשולחן, לכיסא ולמיטה. "השמות המוסכמים מסמנים מסומנים בעלי דמיון ביניהם, מסומנים השווים ביניהם בחלק ממהותם. שם מוסכם יהיה שם הסוג כשהוא בא לסמן מינים שונים שלו, או שם ההבדל המייחד כשהוא בא לסמן אישים [=פרטים] שונים מאותו המין" (קליין-ברסלבי, שם). וראו גם בספרה קליין-ברסלבי, אדם, עמ' 183-186; רוזנברג ש., שמות; בנעט, טרמינולוגיה, עמ' 286-292. לעניין השמות המסופקים ראו להלן, הערה 10 לפתיחה זו.

שמות מסופקים - במלות ההגיון, שער י"ג (עמ' 95-96), מוגדר "שם מסופק" כמלה המציינת כמה דברים שמשותף להם עניין שולי, כגון המלה "אדם" המציינת: א. אדם חי; ב. אדם מת; ג. פסל של אדם. - לפי קליין-ברסלבי, בריאה, שם: "השמות המסופקים... מסמנים מסומנים שיש בהם דמיון, אולם אין זה דמיון בחלק מן המהות... אלא בתכונה נוספת על המהות, מקרה". השוו וולפסון, מחקרים, ח"א, עמ' 455-477.

הרמב"ם מסביר את הפועל נצב במקרא - חלום יעקב - מורה נבוכים חלק א פרק טו

בחלק הראשון בספרו מורה נבוכים פרק ט"ו מתייחס הרמב"ם לפועל נצב המופיע במקרא: "נצב או יצב, אף ששני שורשים אלה שונים, המשמעות, כידוע לך, היא אחת בכל הטיותיהם. שם זה משותף. יש שהוא במשמעות של עמידה זקופה: ותֵּתַצַּב אחֹתו מרחֹק (שמות ב', 4); יתיַצבו מלכי ארץ (תהלים ב', 2); יצאו נִצבים (במדבר ט"ז, 27). יש שהוא במשמעות של קביעות והתמדה: דברך נִצב בשמים (תהלים קי"ט, 89), כלומר, קבוע ומתמיד".

הרמב"ם מוסיף ומפרש את הפועל נצב כאשר הוא מיוחס לבוא ומסביר את פרשנותו לחלום יעקב:

כל מה שנאמר משם זה כלפי הבורא הוא במשמעות זאת: והנה ה' נִצב עליו (בראשית כ"ח, 13) - קבוע, מתמיד עליו, כלומר, על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון על הארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שהוא משיג בהכרח את מי שעליו¹, מכיוון שהוא קבוע ומתמיד בראש הסולם, וברור שמה שאני אומר "עליו"² הוא על דרך המשל הזה שהומשל. ומלאכי אלהים³ (בראשית כ"ח, 12) הם הנביאים, אשר נאמר עליהם בבירור: וישלח מלאך (במדבר כ', 16)⁴; ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב', 1)⁵.
מה מושלם דברו עולים ויורדים: העלִיָה לפני הירידה, כי אחרי העליה וההגעה אל שלב ידוע של הסולם, תבוא הירידה עם הצו שקיבל להנהיג את אנשי הארץ וללמדם. דבר זה מכנים בשם ירידה, כפי שביארנו⁶.

יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. (בראשית כח, יב-טו)

ע"פ פרשנות הרמב"ם הנמשל למשל הוא: האלוקים ניצב וקבוע מעל עם ישראל מלמדם ומנחה אותם באמצעות המלאכים (נביאים)

ביאור משלי הנביאים בראשי פרקים - פרק הפתיחה מורה נבוכים - הרמב"ם

בספרו מורה נבוכים בפרק הפתיחה מסביר הרמב"ם מדוע את משלי הנביאים לא ימצה עד תום ויסביר אותם בראשי פרקים:

"אין אני אומר שספר (מורה נבוכים) זה מסלק כל קושי למבין אותו, אלא אומר אני שהוא מסלק את רוב הקשיים ואת הגדולים שבהם.
אדם נבון לא ידרוש ממני, ולא יצפה, שבהזכירי עניין מסוים אשלים אותו, או שכאשר אתחיל לבאר משמעותו של משל מן המשלים אמצה את כל הנאמר באותו משל. דבר זה אי-אפשר לבר דעת לעשׂות בלשונו בשביל מי שהוא מדבר עמו פנים אל פנים, לא כל שכן שיכתבנו בספר, פן ייהפך מטרה לכל סכל חכם-בעיניו שישלח בו את חִצי סכלותו.
בחיבורינו ההלכתיים²⁰ ביארנו משהו מעניין זה והעירונו על עניינים רבים. הזכרנו שם שמעשֹה בראשית הוא חוכמת הטבע²¹, ומעשֹה מרכבה הוא חוכמת האלוהות²².
הסברנו את דבריהם [של חז"ל: אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשֹה בראשית בשניים,] ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו... מוסרין לו ראשי הפרקים²³".

סוד ה' לִיראיו (תהלים כ"ה, 14)
הרמב"ם מוסיף כי את ראשי הפרקים בעניין מסויים אותו מסביר הוא לא בהכרח יסביר ברצף אלא יסביר בעניינים אחרים וזאת כדי לא לנגד את המטרה האלוקית להסתיר אמיתות מיוחדות על מההמונים:
לכן אל תדרוש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו התחלות אלה²⁴ אינן מסודרות בספר זה ולא רצופות, אלא מבודדות ומעורבות בעניינים אחרים שברצוני להבהירם. שכן כוונתי שהאמיתות תופענה מבעד לראשי הפרקים ושוב תיסתרנה, כך שלא ננגד את המטרה האלוהית, שאי-אפשר לנגדה, אשר הסתירה את האמיתות המיוחדות להשׂגת האל מפני המון האנשים, שנאמר: סוד ה' לִיראיו (תהלים כ"ה, 14)²⁵.

מטרת הספר מורה נבוכים - מתוך פרק הפתיחה

הספרו מורה נבוכים בפרק הפתיחה מסביר הרמב"ם שתי מטרות לספר:

מטרתו הראשונה של ספר זה להסביר משמעויותיהם של שמות המופיעים בספרי הנבואה - הרמב"ם מסביר כי "מטרת הספר הזה להעיר לאדם דתי, אשר נקבעה בנפשו והושׂגה באמונתו אמיתת תורתנו, ואשר הוא שלם בדתו ובמידותיו, והוא עיין במדעי הפילוסופים וידע את משמעויותיהם, והשׂכל האנושי משכו והביאו לתת לו את מקומו (הראוי לו), אך מנעוהו מכך פשטי התורה, ומה שהבין - או הוסבר לו - ממשמעויות אותם שמות משותפים או מושאלים או מסופקים, וכתוצאה מכך הוא נשאר נבוך ונדהם. או שילך בעקבות שׂכלו וישליך מעליו מה שידע מאותם שמות, בחושבו שהוא משליך מעליו את יסודות התורה, או שיישאר עם מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שׂכלו, ונמצא שהוא פנה עורף לשׂכלו וסר ממנו ויהיה סבור עם זאת שהזיק לעצמו ופגם בדתו. הוא יישאר עם אותן אמונות מדומות, פוחד וחולה, ולעולם בכאב לב ומבוכה רבה"

הרמב"ם מסביר את המטרה השניה של הספר ומדוע קרא לספר מורה נבוכים: "מטרה שנייה, והיא לבאר משלים נסתרים מאוד המופיעים בספרי הנביאים מבלי שנאמר במפורש שהם משלים. אדרבה, לחסר-הדעת ולמי שדעתו מוסחת נראה שהם כפשוטם ואין להם משמעות נסתרת. כאשר מתבונן בהם היודע באמת ומפרש אותם כפשוטם, נבוך אף הוא מבוכה רבה. אך כאשר נבאר לו את המשל הזה או נעמיד אותו על היותו משל, הוא ימצא את הדרך הנכונה וייחלץ מאותה מבוכה. לכן קראתי ספר זה בשם "מורה נבוכים".

דרכים במשלי הנבואה ע"פ הרמב"ם - מורה נבוכים

שתי דרכים למשלי הנבואה
בפרק הפתיחה של ספרו מורה נבוכים טוען הרמב"ם על שתי דרכים במשלי הנבואה: "דע שיש שתי דרכים במשלי הנבואה. יש מהם משלים אשר כל מלה במשל קובעת משמעות, ויש מהם אשר המשל בשלמותו מודיע על העניין הנמשל בשלמותו. במשל כזה תבואנה מלים רבות אשר לא כל אחת מהן מוסיפה משמעות, אלא באות הן לייפות את המשל ולסדר את הדברים בו, או לשם הסתרה מופלגת של רעיון הנמשל. והדברים נמשכים על-פי מה שמתחייב מן הפשט של המשל, והבן זאת מאוד"

משל מהסוג הראשון שכל מילה קובעת משמעות - חלום יעקב
דוגמא למשל מהסוג הראשון מציג הרמב"ם את חלום יעקב: "דוגמה למין הראשון של משלי הנביאים הם דבריו: והנה סֻלם מֻצב ארצה [וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו] (בראשית כ"ח, 12). שכן, דברו סלם מצביע על עניין אחד ודברו מצב ארצה מצביע על עניין שני. דברו וראשו מגיע השמימה מצביע על עניין שלישי, ודברו והנה מלאכי אלהים מצביע על עניין רביעי. דברו עולים מצביע על עניין חמישי, דברו ויורדים מצביע על עניין שישי, ודברו והנה ה' נִצב עליו מצביע על עניין שביעי. כל ביטוי במשל הזה בא אפוא להוסיף משמעות בכלל הנמשל".
הרמב"ם טוען כי כל מילה בתאור חלום יעקב בעלת משמעות אולם אינו מפרט את המשמעות


משל מהסוג השני שבשלמותו מודיע על העניין הנמשל בשלמותו
דוגמא למשל מהסוג השני מציג הרמב"ם ממשלי שלמה אישה זונה מפתה נער: "דוגמה למין השני של משלי הנביאים דברו: כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי. וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב, עובר בשוק אצל פִּנָּהּ ודרך ביתה יצעד, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב. הומיה היא וסורָרֶת [בביתה לא ישכנו רגליה] פעם בחוץ פעם ברחובות [ואצל כל פנה תארוב]. והחזיקה בו [ונשקה לו, העזה פניה ותאמר לו]: זבחי שלמים עלי, [היום שילמתי נדרי], על כן יצאתי לקראתך [לשחר פניך ואמצאך]. מרבדים רבדתי [ערשֹי, חטֻבֹת אֵטוּן מצרים]. נפתי משכבי [מֹר אֲהָלִים וקנמון]. לכה נִרוה דודים [עד הבֹקר, נתעלסה באהבים]. כי אין האיש בביתו [הלך בדרך מרחוק]. צרור הכסף [לקח בידו, ליום הכֵּסא יבֹא ביתו]. הִטַּתּוּ ברוב לִקְחָהּ בחלק שפתיה תדיחנו" (משלי ז', 6-21)

הרמב"ם מציג את הנמשל: "היוצא מכל זאת הוא שהמשל הוא אזהרה מללכת אחרי הנאות הגוף ותאוותיו. הוא דימה את החומר, שהוא הסיבה לכל התאוות הגופניות האלה כולן, לאשה זונה והיא גם אשת איש".

הרמב"ם כותב כי במשלים מסוג זה אין טעם לחפש לכל עניין במשל את הנמשל מאחר שאין ולא אמור להיות נמשל לכל עניין, הרמב"ם מזהיר מחיפוש כזה שכן הקורא עלול לפספס את עניין המרכזי של המשל ולפרש דברים חסרי משמעות: "מאחר שהבהרתי לך זאת וגיליתי לך את סודו של המשל הזה, אל תתלה תקוותיך [למצוא כל ענייני המשל בנמשל⁷¹] שתאמר: מה מסתתר מאחורי דבריו זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי? ואיזו משמעות טמונה בדבריו מרבדים רבדתי ערשֹי? ואיזו משמעות מוסיפים לכל זה דבריו כי אין האיש בביתו? וכן כל מה שבא באותה פרשה, כי כל זה הוא המשך הדברים לפי הפשט של המשל, שהרי מצבים אלה שהזכירם הוא ממין מצבי הנואפים, וכן דיבורים אלה וכיוצא בהם הם ממין דיבורי הנואפים זה לזה⁷². הבן זאת מאוד מדברַי, כי הוא עיקרון גדול וחשוב במה שאני רוצה להבהירו. והיה כי תמצא שבפרק מפרקי הספר הזה פירשתי משל מן המשלים והעמדתי אותך על מה הוא כלל הנמשל, אל תבקש את כל פרטי המשמעויות שבאו במשל ואל תרצה למצוא להן הקבלה בנמשל; שכן זה יביא אותך לאחד משני דברים: או שיסיט אותך מן המטרה שאליה נתכוון המשל, או שיטיל עליך לפרש דברים שאין להם פירוש ולא ניתנו כדי שיפורשו, ויומרה כזאת תביא אותך למעין אותה הזיה גדולה⁷³ שהוזות אותה וכותבות עליה רוב הכיתות שבעולם בימינו. זאת מכיוון שכּל אחת מהן מבקשת למצוא משמעויות כלשהן לדיבורים שאומרם לא התכוון בהם לדבר ממה שהן מבקשות, אלא לעולם תהיה מטרתך להבין ברוב המשלים את הכלל שידיעתו היא המכוונת. בכמה דברים יספיק לך שתבין מדברַי שסיפור פלוני הוא משל, גם אם לא נסביר שום דבר נוסף⁷⁴, שהרי אם תדע שהוא משל - יתברר לך מייד לאיזה עניין הוא משל, ודברַי שהוא משל יהיו כמי שמסלק דבר החוצץ בין העין לדבר הניתן לראייה".