תפילת חנה

תפילת חנה - שמואל א , פרק ב

א וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה, וַתֹּאמַר,
עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה, רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה; רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ.
ב אֵין-קָדוֹשׁ כַּיהוָה, כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ; וְאֵין צוּר, כֵּאלֹהֵינוּ.
ג אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם: כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה, ולא (וְלוֹ) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת.
ד קֶשֶׁת גִּבֹּרִים, חַתִּים; וְנִכְשָׁלִים, אָזְרוּ חָיִל.
ה שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ, וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ,
עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה, וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה.
ו יְהוָה, מֵמִית וּמְחַיֶּה; מוֹרִיד שְׁאוֹל, וַיָּעַל.
ז יְהוָה, מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר; מַשְׁפִּיל, אַף-מְרוֹמֵם.
ח מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים, וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם: כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ, וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.
ט רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר, וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ: כִּי-לֹא בְכֹחַ, יִגְבַּר-אִישׁ.
י יְהוָה יֵחַתּוּ מְרִיבָו, עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם--יְהוָה, יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ; וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. {פ}

הנותן עיניו במה שאינו שלו

מסכת סוטה , דף ט , עמוד א

תנו רבנן ... כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש - אין נותנין לו, ומה שבידו - נוטלין הימנו

הסבר המהר"ל: בכל הדברים בעולם הזה יש צד של חיסרון והעדר, אבל מי שרוצה את הדבר שחסר לו ודבק בהעדר הזה - סופו להיות קשור לגמרי אל מהות ההעדר, והכל ניטל ממנו.

משל כבשת הרש

שמואל ב , פרק יב , פסוקים: א-ד - משל כבשת הרש


א וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-נָתָן, אֶל-דָּוִד; וַיָּבֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד רָאשׁ.
ב לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר--הַרְבֵּה מְאֹד. ג וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו; מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי-לוֹ, כְּבַת.
ד וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ; וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

ה וַיִּחַר-אַף דָּוִד בָּאִישׁ, מְאֹד;
וַיֹּאמֶר, אֶל-נָתָן, חַי-ה', כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת. ו וְאֶת-הַכִּבְשָׂה, יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם: עֵקֶב, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַל, אֲשֶׁר לֹא-חָמָל. {ס}

הסבר:
המשל הזה מבואר כי דוד המלך הוא העשיר שהיו לו נשים רבות, ואוריה החיתי הוא הרש שהייתה לו אישה אחת בת שבע.
ומה שאמר 'קנה' משל שאדם קונה את אשתו בקידושין.

וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו; - בנים היו לאוריה מאשה אחרת.
וַיָּבֹא הֵלֶךְ - הוא יצר הרע. בתחילה הוא דומה להלך שעובר על איש ולא ילין עמו, אח"כ לאורח שלן בבית, ואחר כך דומה לבעל הבית.

אין נכנסין לחורבה

מסכת ברכות דף ג עמוד א

תניא אמר רבי יוסי:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח <והמתין לי> עד שסיימתי תפלתי.
לאחר שסיימתי תפלתי
אמר לי "שלום עליך רבי",
ואמרתי לו "שלום עליך רבי ומורי"
ואמר לי "בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?",
אמרתי לו "להתפלל"
ואמר לי "היה לך להתפלל בדרך"
ואמרתי לו "מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים"
ואמר לי "היה לך להתפלל תפלה קצרה"

באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה,
ואמר לי "בני מה קול שמעת בחורבה זו?"
ואמרתי לו "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות"
ואמר לי "חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם'

ת"ר מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני חשד, מפני המפולת, ומפני המזיקין.

פירוש:
חורבה - בית שנעזב ואין בו דיירים
מפני חשד - של זנות, שלא יאמרו זונה מוכנת לו שם
מפני מזיקין - שדים

מלאכה, רבנות, רשות

פרקי אבות , פרק א , פסוק י

שמעיה אומר:
אהוב את המלאכה,
ושנא את הרבנות,
ואל תתודע לרשות.

פירוש רבינו עובדיה מברטנורה
אהוב את המלאכה - אפילו יש במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום (כתובות נט).
ושנא את הרבנות - התרחק מלנהוג שררה על הציבור, שהרבנות מקברת (הורגת) את בעליה.
ואל תתודע לרשות - השררה קרויה רשות, מפני שהרשות ידה לעשות כרצונה.

טובים השניים מן האחד

מגילת קהלת, פרק ד , פסוק ט

ישנם הרבה דברים הנעשים יחד בזוג. גם לעת צרה יש יתרון לזוג שהאחד מקים את חברו, ואם יש שלשה הרי הם כחוט השזור משלשה גידים.

טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם.
כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ.
גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם.
וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד--הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק.

צבירת רכוש

מגילת קהלת , פרק ב , פסוק כד

קהלת טוען כי העמל רואה טוב בעמלו, בעוד מי שכונס וצובר רכוש, לא הוא הנהנה מרכושו כי אם אחרים.

כד אֵין-טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְהֶרְאָה אֶת-נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ; גַּם-זֹה רָאִיתִי אָנִי, כִּי מִיַּד הָאֱלֹקים הִיא.
כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ, חוּץ מִמֶּנִּי.
כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה; וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס, לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹקים--גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.

המעשים מתחלקים לארבע קבוצות: מעשׂה שווא, מעשׂה משׂחק, מעשׂה לבטלה, ומעשׂה טוב ויפה

מתוך הרמב"ם , מורה נבוכים , חלק שלישי , פרק כה

המעשׂים מתחלקים לארבע קבוצות בהתאם להתבוננות בתכליותיהם: מעשׂה שווא, או מעשׂה משׂחק, או מעשׂה לבטלה, או מעשׂה טוב ויפה.

המעשׂה הקרוי "לבטלה" הוא מעשׂה אשר עושׂהו מתכוון בו לתכלית מסוימת, ותכלית זאת אינה מושׂגת, אלא עיכובים מעכבים בעדה. שומע אתה את האנשים לעתים קרובות אומרים: "טרחתי לבטלה" כאשר מישהו טרח לחפשׂ אדם ולא מצא אותו, או טרח בנסיעה ולא הרוויח במסחרו. אומרים: "השתדלותנו למען החולה הזה היתה לבטלה", כאשר לא מושׂגת החלמה. וכן כל המעשׂים שמבקשים בהם תכליות ואותן תכליות אינן מושׂגות.

מעשׂה שווא הוא מעשׂה שאין מתכוונים בו לתכלית כל עיקר, כמו שכמה אנשים מתעסקים בידם בשעה שהם חושבים, וכמעשׂיהם של מי שדעתם מוסחת ושל הנבוכים.

מעשׂה משׂחק הוא מעשׂה שמתכוונים בו לתכלית שפלה, כלומר, שמתכוונים בו לדבר לא הכרחי ולא מביא תועלת רבה, כמי שרוקד לא לשם התעמלות, או עושׂה מעשׂים כדי להצחיק. למעשׂה זה קוראים בלי ספק "משׂחק".
זה שונה בהתאם למטרותיהם של העושׂים ושלמותם. כי יש דברים רבים שהם הכרחיים, או מועילים מאוד בעיני אנשים, ואינם נחוצים כלל בעיני אחרים, כגון ההתעמלות למיניה השונים, שהיא הכרחית להתמדת הבריאות כראוי בעיני מי שיודע את מלאכת הרפואה, וכגון הכתיבה שהיא רבת תועלת בעיני אנשי החוכמה.
לכן מי שעושׂה מעשׂי התעמלות שבהם הוא מבקש בריאות, כגון משׂחק בכדור, היאבקות, איגרוף ועצירת הנשימה, או מעשׂים שבהם הוא מבקש את הכתיבה כגון חידוד הקולמוסים והכנת הנייר, (מעשׂהו) יהיה בעיני אנשים בורים מעשׂה משׂחק, ובעיני החכמים אינו משׂחק.

מעשׂה טוב ויפה הוא מעשׂה שעושׂהו עושׂה אותו מתוך כוונה לתכלית נעלה, כלומר, הכרחית או מועילה, ואותה תכלית מושׂגת.

חכם, גיבור, עשיר, מכובד

פרקי אבות פרק ד , פסוק א

בן זומא אומר,

איזה הוא חכם--הלמד מכל אדם, שנאמר "מכל מלמדיי, השכלתי" (תהילים קיט,צט).

איזה הוא גיבור--הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפיים, מגיבור" (משלי טז,לב).

איזה הוא עשיר--השמח בחלקו, שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח,ב): "אשריך", בעולם הזה; "וטוב לך", לעולם הבא.

איזה הוא מכובד--המכבד את הברייות, שנאמר "כי מכבדיי אכבד ובוזיי ייקלו" (שמואל א ב,ל).

שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם

פרקי אבות , פרק חמישי , פסוק ז

שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם:

חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה,
ואינו נכנס לתוך דברי חברו,
ואינו נבהל להשיב,
שואל כהלכה ומשיב כעניין,
ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,
ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי,
ומודה על האמת;

וחילופיהן בגולם.

ביאור:
שואל כהלכה ומשיב לעניין - שואל באותו עניין שבו דנים, ומשיב לשאלה
ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון - משיב תשובות לפי סדר השאלות
ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי - אינו משיב בעניין שאינו יודע

על שלשה דברים העולם קיים

פרקי אבות פרק ראשון , פסוק יז

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת, ועל השלום.


פירוש הרמב"ם:

'הדין' הוא הנהגת המדינה בצדק.
וכבר בראנו בפרק הרביעי (להקדמה לפרקי אבות) שה'אמת' - המעלות השכליות,
וה'שלום' - מעלות המידות.

וכאשר יושגו אלו השלוש מעלות - תהיה המציאות על האופן השלם שאפשר בלי ספק כלל.

שלמות לאדם - השגת המעלות השכליות

הרמב"ם רואה את השלמות האנושית האמיתית והיא השׂגת המעלות השׂכליות. המדעים, טיפוח הידע, וההשכלה. הרמב"ם טוען כי הקניין, ממונות, נכסים, אינם מביאים לשלמות האנושית באופן ישיר הואיל והם אינם חלק מהאדם. גם פיתוח הגוף אינו חלק מהשלמות לאדם מאחר ואינו תורם באופן ישיר לנפש.

מתוך הרמב"ם , מורה נבוכים , חלק שלישי , פרק נ"ד

הפילוסופים הקדומים והמאוחרים הבהירו שהשלמויות המצויות לאדם הן ארבעה מינים.

הראשון שבהם, והוא הפחות שבהם - והוא אשר אנשי הארץ מכלים את חייהם למענו - הוא שלמות הקניין, והיא הממונות, הבגדים, הכלים, העבדים, הקרקעות וכיוצא בהם הנמצאים לאדם. בכלל המין הזה שיהיה האדם מלך גדול. זאת היא שלמות שאין בינה ובין אותו אדם מגע כלל. אין היא אלא יחס כלשהו, שרוב ההנאה ממנו היא דמיון גרידא, כלומר, שזה ביתי וזה עבדי וממון זה ממוני ואלה צבאי. כאשר הוא יתבונן בעצמו כפרט, ימצא שהכול מחוץ לעצמוּתו, ושכּל דבר מן הקניינים האלה הוא במציאותו מבחינת עצמו. לכן, כאשר נעדר אותו יחס, הופך אותו אדם שהיה מלך גדול להיות מי שאין הבדל בינו לבין האדם הבזוי ביותר, מבלי שישתנה דבר מהדברים שהיו מיוחסים אליו. הפילוסופים הבהירו שמי שמציב לעצמו כמטרה אופן זה של שלמות וטורח להגיע אליו, טורח למען דמיון גרידא, דבר שאינו מתמיד. אף אם יתמיד קניינו זה בידו במשך כל חייו, אין הוא משׂיג לו בעצמוּתו שום שלמות כלל.

המין השני קשור יותר מהראשון בעצמוּתו של הפרט, והוא שלמות מבנה גופו והופעתו, כלומר, שיהיה מזגו של אותו אדם בתכלית האיזון, איבריו תואמים וחזקים כראוי. גם מין זה של שלמות אין להציב כתכלית, מפני שהיא שלמות גופנית ואין היא לאדם באשר הוא אדם, אלא באשר הוא בעל-חיים, והוא שותף בה עם הנקלים מבין בעלי-החיים. ועוד: אפילו יגיע כוחו של אדם לשׂיא, כוחו לא ישווה לכוחו של פרד חזק, כל שכן לכוחו של אריה או לכוחו של פיל. תכלית שלמות זאת היא, כפי שאמרנו, שיישׂא משׂא כבד או ישבור עצם גסה וכיוצא בהם שאין בהם תועלת גופנית רבה. ואילו תועלת נפשית נעדרת ממין זה.

המין השלישי הוא יותר שלמות בעצמוּתו של הפרט מן המין השני, והוא שלמות מעלות האופי, וזאת שתהיינה מידות האופי של אותו פרט בתכלית מעלתן. רוב המצוות אינן אלא כדי להשׂיג מין זה של שלמות. מין זה של שלמות אף הוא רק הכנה לזולתו ואינו תכלית בפני עצמה, מפני שענייני המוּסר כולם אינם נוגעים אלא למה שבין אדם לחברו. לכן שלמות זאת במידות האופי שלו היא מעין הכנה להועיל לזולת והיא נעשׂית אפוא כלי לזולתו. שהרי אם תניח שאדם לבדו ואין לו שׂיג ושׂיח עם איש, תמצא שמידות האופי שלו מובטלות ומושבתות, אין בהן צורך ואין הן מביאות אותו כפרט לידי שלמות בשום דבר. הוא זקוק להן והן מועילות לו רק מבחינת זולתו.

המין הרביעי הוא השלמות האנושית האמיתית והיא השׂגת המעלות השׂכליות, כלומר, תפישׂת מושׂכלות המלמדים, דעות אמיתיות במטפיסיקה. זאת היא התכלית האחרונה והיא המביאה את האדם לידי שלמות אמיתית. והיא לו לבדו. והיא מעניקה לאדם את הקיום הנצחי. ובה האדם הוא אדם. התבונן בכל שלמות משלוש השלמויות הקודמות ותמצא שהן לזולתך ולא לך. ואם אין מנוס, בהתאם למקובל - לך ולזולתך. ואילו השלמות האחרונה הזאת היא לך לבדך. אחר אינו משתתף בה עמך בשום אופן:

דברים שראוי להאמין בהם

איגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא , על ענייני אצטגנינות ומזל , רבי משה בן מימון

דעו רבותי, שאין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד משלשה דברים.

הראשון דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כגון חכמת החשבון, וגימטריאות, ותקופות.

והשני דבר שישיגנו האדם באחד מהחמש הרגשות, כגון שידע ויראה שזה שחור וזה אדום וכיוצא בזה בראית עינו. או שיטעום שזה מר וזה מתוק. או שימשש שזה חם וזה קר. או שישמע שזה קול צלול וזה קול הברה. או שיריח שזה ריח באוש וזה ריח ערב וכיוצא באלו.

והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ע"ה ומן הצדיקים.

וצריך האדם, שהוא בעל דעה, לחלק בדעתו גם במחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר:
שזה האמנתי בו מפני הקבלה,
וזה האמנתי בו מפני ההרגשה,
וזה האמנתי בו מפני הדעה.
אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים האלה, עליו נאמר "פתי יאמין לכל דבר" [משלי יד,טו].

הסבר:
הרמב"ם טוען כי האדם יאמין בדברים, באמת כלשהי, ע"פ מה שמרגיש בחושיו, כגון מראה עיניים, ריח, קול, מישוש, זוהי כוונתו בדרך ההרגשה.
או בדרך ההיגיון, כגון הסקת מסקנות, מדעים מוכחים וכדומה, וזוהי כוונתו בדרך הדעה.
לקבל אמת בדרך הקבלה כלומר מאדם אחר, יקבל רק מנביאים או הצדיקים הגמורים.

ואל לו לאדם לקבל ידיעה כמובנת, יש לבחון האם הגיונית או שיבדוק אותה היטב טרם שיאמין בה.