שלמות לאדם - השגת המעלות השכליות

הרמב"ם רואה את השלמות האנושית האמיתית והיא השׂגת המעלות השׂכליות. המדעים, טיפוח הידע, וההשכלה. הרמב"ם טוען כי הקניין, ממונות, נכסים, אינם מביאים לשלמות האנושית באופן ישיר הואיל והם אינם חלק מהאדם. גם פיתוח הגוף אינו חלק מהשלמות לאדם מאחר ואינו תורם באופן ישיר לנפש.

מתוך הרמב"ם , מורה נבוכים , חלק שלישי , פרק נ"ד

הפילוסופים הקדומים והמאוחרים הבהירו שהשלמויות המצויות לאדם הן ארבעה מינים.

הראשון שבהם, והוא הפחות שבהם - והוא אשר אנשי הארץ מכלים את חייהם למענו - הוא שלמות הקניין, והיא הממונות, הבגדים, הכלים, העבדים, הקרקעות וכיוצא בהם הנמצאים לאדם. בכלל המין הזה שיהיה האדם מלך גדול. זאת היא שלמות שאין בינה ובין אותו אדם מגע כלל. אין היא אלא יחס כלשהו, שרוב ההנאה ממנו היא דמיון גרידא, כלומר, שזה ביתי וזה עבדי וממון זה ממוני ואלה צבאי. כאשר הוא יתבונן בעצמו כפרט, ימצא שהכול מחוץ לעצמוּתו, ושכּל דבר מן הקניינים האלה הוא במציאותו מבחינת עצמו. לכן, כאשר נעדר אותו יחס, הופך אותו אדם שהיה מלך גדול להיות מי שאין הבדל בינו לבין האדם הבזוי ביותר, מבלי שישתנה דבר מהדברים שהיו מיוחסים אליו. הפילוסופים הבהירו שמי שמציב לעצמו כמטרה אופן זה של שלמות וטורח להגיע אליו, טורח למען דמיון גרידא, דבר שאינו מתמיד. אף אם יתמיד קניינו זה בידו במשך כל חייו, אין הוא משׂיג לו בעצמוּתו שום שלמות כלל.

המין השני קשור יותר מהראשון בעצמוּתו של הפרט, והוא שלמות מבנה גופו והופעתו, כלומר, שיהיה מזגו של אותו אדם בתכלית האיזון, איבריו תואמים וחזקים כראוי. גם מין זה של שלמות אין להציב כתכלית, מפני שהיא שלמות גופנית ואין היא לאדם באשר הוא אדם, אלא באשר הוא בעל-חיים, והוא שותף בה עם הנקלים מבין בעלי-החיים. ועוד: אפילו יגיע כוחו של אדם לשׂיא, כוחו לא ישווה לכוחו של פרד חזק, כל שכן לכוחו של אריה או לכוחו של פיל. תכלית שלמות זאת היא, כפי שאמרנו, שיישׂא משׂא כבד או ישבור עצם גסה וכיוצא בהם שאין בהם תועלת גופנית רבה. ואילו תועלת נפשית נעדרת ממין זה.

המין השלישי הוא יותר שלמות בעצמוּתו של הפרט מן המין השני, והוא שלמות מעלות האופי, וזאת שתהיינה מידות האופי של אותו פרט בתכלית מעלתן. רוב המצוות אינן אלא כדי להשׂיג מין זה של שלמות. מין זה של שלמות אף הוא רק הכנה לזולתו ואינו תכלית בפני עצמה, מפני שענייני המוּסר כולם אינם נוגעים אלא למה שבין אדם לחברו. לכן שלמות זאת במידות האופי שלו היא מעין הכנה להועיל לזולת והיא נעשׂית אפוא כלי לזולתו. שהרי אם תניח שאדם לבדו ואין לו שׂיג ושׂיח עם איש, תמצא שמידות האופי שלו מובטלות ומושבתות, אין בהן צורך ואין הן מביאות אותו כפרט לידי שלמות בשום דבר. הוא זקוק להן והן מועילות לו רק מבחינת זולתו.

המין הרביעי הוא השלמות האנושית האמיתית והיא השׂגת המעלות השׂכליות, כלומר, תפישׂת מושׂכלות המלמדים, דעות אמיתיות במטפיסיקה. זאת היא התכלית האחרונה והיא המביאה את האדם לידי שלמות אמיתית. והיא לו לבדו. והיא מעניקה לאדם את הקיום הנצחי. ובה האדם הוא אדם. התבונן בכל שלמות משלוש השלמויות הקודמות ותמצא שהן לזולתך ולא לך. ואם אין מנוס, בהתאם למקובל - לך ולזולתך. ואילו השלמות האחרונה הזאת היא לך לבדך. אחר אינו משתתף בה עמך בשום אופן: